ביקורת: ג'וקר: דליריום לשניים

הנחת היסוד של ג'וקר: דליריום לשניים היא הראתה את עצמה, בלשון המעטה, אמיצה מההתחלה. הפיצ'ר הראשון זכה להצלחה עצומה הן בקרב הציבור והן בקרב המבקרים והפך לכיסם של הקולנוע אחים וורנר לבכות משמחה. התוצאה של זה היא שבמוקדם או במאוחר יהיה לנו המשך לסיפור הזה של הנבל המפורסם ביותר בתרבות הפופ.

מושלם מבחינה טכנית

ג'וקר: דליריום לשניים זה אחד הסרטים היפים שראיתי בתקופה האחרונה. למרות שבילו כמעט את כל הזמן בא ארקהם ללא המאפיינים הגותיים של באטמן, הסרט יודע לשחק טוב מאוד עם הצילום ורגעי ההזיות של הגיבור, ומעלה את היצירתיות לגבהים חדשים.

ההצדקה להיות סרט מוזיקלי משתלבת כאן היטב, דווקא משום שהיא משמשת תמיד ארתור ou מחסה (הארלי קווין של היקום הזה, בגילומו של ליידי גאגא). ברגעים אלו שם הסרט אפילו הגיוני. כל הפנטזיות, הרצונות או ההזיות של הגיבור באים לידי ביטוי באמצעות נאמברים מוזיקליים. הם לא סצנות מסרט דיסני, אפילו לא א La La Land. רוב הזמן, הם מבלבלים, חסרי משמעות, אבל יפים להפליא.

ואז אני צריך לתמוך בהפקה. עד כמה שאני לא אוהב את הז'אנר המוזיקלי בסרטים, במקרה הספציפי הזה, הרעיון עובד, שכן אנחנו בעצם נכנסים למוחו המופרע של ארתור. בסצנה אחת יש לנו רומנטיקה; אצל אחר, כאב וסבל, ולאו דווקא בסדר כרונולוגי, הרי המוח שלנו לא עובד ככה, על אחת כמה וכמה זה של מישהו חולה כמוהו.

מצד שני, לסצינת הפתיחה, המתרחשת בפורמט ציור, יש משמעות גדולה, של ארתור כבן ערובה בצל שנוצר עבורו בסוף הסרט הקודם. הוא צריך להיות הג'וקר, ליצן הפשע, זה מה שאנחנו כצופים מצפים, כמו גם העוקבים שלו. ובשלב הזה, אני די אוהב את הפריצה בציפיות, למרות שאני לא חושב שזה חזק כמו שהוא יכול להיות. 

תסריט ובימוי

העלילה בעצם לוקחת לנו זמן מה לאחר סיום הסרט הראשון ומראה את חיי היום יום של ארתור בארקהם. שם אנחנו מתוודעים לדמות של קתרין קינר, מישהו שמעוניין להוכיח שארתור סובל ממנו הפרעת אישיות כפולה ועם זה מצליחים להוציא אותו מארקהם ולשחרר אותו מעונש מוות. 

כמחקר של החברה, האלמנטים הללו פועלים גם בצורה מעניינת. הגיבור זוכה ליחס של בחור מסכן לאורך כל הסרט הראשון ואנחנו קונים את הרעיון הזה, העלילה משכנעת אותנו בזה, עד שנגיע לאירועים האחרונים שבהם הוא הורג את מאריי כמו קורינגה. בנקודה זו אנו, כצופים, רואים בו גיבור מסוגים. אבל בואו נהיה כנים, לא משנה כמה נבלים היו 5 האנשים האלה שהוא הרג, המוות לא היה הפתרון.

הבמאי טוד פיליפס הוא מצית מחדש את הדרמה הזו בסרט השני ובמקום להפוך את ארתור לג'וקר שאנחנו מכירים, הוא מקפיד להראות שהוא לא יותר מכישלון ודורך על הדמות כל הזמן. לא רק זה, אלא זה מביא את ארלקינה של היקום הזה כדי לעזור בתהליך. ככל שלי היא שחקן תמיכה בעלילה, היא משמשת לשגע את ארתור ולקחת אותו לתחתית אחת ולתמיד.

הדמות של לי גרועה, אבל היא משרתת את מטרתה. אני אומר את זה כי בתחילה נראה שתהיה לנו חתרנות מההתעללות שהג'וקר תמיד מפעיל על הארלי קווין, עם היפוך תפקידים, משהו שלעולם לא בא לידי מימוש בסרט. עם זאת, זה מוביל את הדמות לשיא השלילי שלו, גורם לו לקבל את ההחלטות הגרועות ביותר ולסיים את דרכו אחת ולתמיד.

והעלילה נשארת ברקע. הסרט מתחיל עם ארתור בכלא ואז עומד למשפט ובתהליך זה נראה כאילו אנחנו במערכה שניה נצחית, מרגישים כל רגע בסרט השעתיים. אם אנחנו לא בהזיות מוזיקלית, אנחנו במשפט של ארתור, שגם הוא לא הולך לשום מקום. מוצגות ראיות, עדים מופיעים כדי להראות עד כמה רחוק ארתור e קורינגה הם זהים וכשנדמה שתהיה לנו איזושהי תשובה, הסרט זורק הכל לשטח פתוח.

אבל גם בשיפוט הזה מצליח הסרט להעלות דיון נוסף על פני השטח. הארווי דנט, "אויבו" של ארתור בתיק, מנסה להוכיח בכל עת שהוא פסיכופט רצחני ומגיע לו עונש מוות על כך. לצד ארתור המחשבה היא שיש לו הפרעה וזקוק לטיפול רפואי, לא למוות. אתה מבין איפה רעיונות מעניינים?

כשאנחנו מביאים את זה למציאות של ארצות הברית, יש משיכה גדולה, כמעט קסם, בשליחת אנשים לעונש מוות. זוהי כת של אלימות, המונעת מההנאה האישית של הנקמה, ובמקרים רבים, מההתעללות של המערכת עצמה. התמודדות עם אנשים עם הפרעות פסיכולוגיות היא הרבה יותר עבודה, אבל זו גישה שפותרת את הבעיה בצורה יעילה יותר.

עם זאת, בסרט זה גם רק דיון ריק. זה חולף וכשזה מתחיל להיות מעניין, זה ננטש ומוחלף ברעיון אחר. חבל כי זו תהיה גישה שתביא ערך רב לעלילה וגם ליקום של שני הסרטים.

פעולות

לא משנה אם הסרט מוצא חן בעיני או לא, אין להכחיש איך ההופעות של חואקין פיניקס e ליידי גאגא הם מצוינים. שוב, השחקן מספק דמות מדוכאת והרוסה לחלוטין ארתור, אבל מרשים כאשר הוא מקבל את הצורה של ה קורינגה. זה ניואנס מעניין וראוי להדגיש אותו.

A ארלקינה de קוּקוּ גם אני מאוד אהבתי את זה. רגעי השיא שלה הם הסצנות המוזיקליות, למעשה, אבל השחקנית והזמרת מצליחה לספק רגעים טובים של דרמה ואפילו הרפתקה קצת תמימה ברגעים ספציפיים של הסרט בצורה משכנעת.

שאר צוות השחקנים תומך אפילו יותר מהשחקנית עצמה. מחסה והם פשוט גורמים לגלגל להסתובב, בלי שום דגש גדול.

מסקנה

ג'וקר: דליריום לשניים זה סרט אחר ואי אפשר להכחיש את זה. הוא מחויב להצעה נועזת וראוי שיכבדו אותו על כך. הסרט רחוק מלהיות גרוע כמו שרוב המבקרים אומרים, אבל הוא לא מספק את מה שהציבור רוצה לראות, מייצר סלידה ואפילו הערות שגויות ומאשים את הז'אנר המוזיקלי העלוב. 

על מה חשבת ג'וקר 2? הגיבו למטה ונצלו את ההזדמנות כדי לבדוק גם את המאמרים והביקורות האחרות שלנו.

ראה גם

הגהת טקסט על ידי: דניאל קוטיניו בתאריך 05/10/2024